כשהתבגרה היא הסתובבה מידי פעם מסביב לסולם שנשען על קיר הבית בחצר
רגליו באדמה ראשו נעלם בתוך העננים
שנים נח לו כך מיותם.
מעניין היא חשבה לעצמה, לאן הוא מגיע?
אף פעם לא עצרה באמת לידו וניסתה לעלות עליו
היא גם לא שאלה למי הוא היה שייך,
ומי טיפס עליו.
יום אחד כשנמנמה קלות מתחת לעץ
הופיעה ילדה צעירה
הילדה לא הביטה ימינה ושמאלה אלא נגשה הישאר אל הסולם
והתחילה לעלות בזריזות.
הסולם כאילו התעורר לחיים
לפתע הוא לא נראה עוד עזוב או מוזנח.
והקטנה טיפסה וטיפסה ונעלמה אי שם בן העננים.
היא הייתה סקרנית
ומתוך חלומה היא קמה, נעמדה לרגלי הסולם
בואי, הצטרפי אלי
היא שמעה קול שקורא לה.
הקול נשמע לה מוכר, אבל היא לא ממש ידעה את מי הוא מזכיר לה.
מהססת היא הניחה את רגלה על השלב הראשון ובלמה.
בואי
היא שמעה שוב.
הרימה את ראשה למעלה ולא ראתה אף אחד
בטח השתגעתי היא אמרה לעצמה,
לפתע, היא ראתה רגלים צעירות ויד קטנה שהושטה לה ממעל.
נו....מה קורה לך?
למה את לא עולה?
לאן...... היא שאלה,
אני אראה לך דחקה בה הקטנה
אבל אי אפשר להתמהמה יותר.
היא עלתה בהיסוס עוד כמה שלבים
הרימה את ראשה למעלה ועדיין לא ראתה את הקצה.
כל השנים הייתה רגילה להביט כלפי מטה
לבחון את צעדיה בקפידה.
אף פעם לא היה לה זמן לעצור להרים את הראש ולבחון מה יש שם למעלה.
היא הרגישה רעד ברגליה כשהביטה באדמה המתרחקת
רק עוד קצת..... שמעה את הילדה
כמעט הגעת.
היא עצרה לרגע הסדירה נשימתה,
בטוח השתגעת! נזף בה הקול הפנימי שבתוכה,
אף אחד לא יודע שעלית למעלה
ואם תיפלי מי בכלל יעזור לך?
את כבר לא בגיל הזה של השתובבות ילדית הוא הצליף.
היא היססה....
התעוררי, הקול הפנימי דרש.
כשהביטה לאחור האדמה כבר לא נראתה
היא הייתה מעל העננים
האור היה חזק ומסנוור עיניים
ממכר,
זה היה חזק ממנה.
היא אחזה בחזקה בצידי הסולם
רגלה עלתה על השלב האחרון.
הגעת, צהלה הקטנה, וידה אחזה בה.
ברוכה הבאה לגן.
למה התמהמהת כל כך?
היא נשמה עמוקות ובחנה את הגן אליו נכנסה
ובבת אחת היכה בה הזיכרון
הריח הציף אותה.
היא התבוננה לתוך עיניה של הקטנה
צללה לתוכם.
את מזכירה לי אותי היא אמרה לה
פעם כשהייתי צעירה.
אני פה כדי להזכיר לך ענתה הקטנה
עולמות רחוקים
עולמות נעלמים
העולמות שהיו לך
עולמות אינסופיים.
היא הסתחררה, הוצפה במראות וצלילים שהקיפו אותה מכל עבר
דמויות צבעוניות
דמויות מכונפות
כל העולם הנסתר נגלה.
הן כולן נדחסו קדימה רצו לברך אותה בבואה.
הכל פתאום היה חי כל כך
עולם שנשכח
התעורר.
מה? היא לחשה בחוסר אמון,
זה עוד אפשרי עבורי?
בוודאי, ענתה הקטנה
כשירדת בפעם האחרונה
המתנתי שתחזרי,
כתמיד....
אבל את לא עלית יותר
אפילו לא הספקנו להיפרד.
התפצלנו
אני למעלה
את למטה
שנים ניסיתי לקרא לך לעלות
אבל לא שמת אלי לב
הרעש החיצוני היה חזק מידי
ואני לא הצלחתי להתגבר עליו.
והיום כשעלית בשלבי הסולם חזרת
הגשר נוצר והשער נפתח שוב.
היא עמדה המומה
כל ילדותה בילתה בתוך הגן הנעלם
עולה ויורדת בקלילות
מחליקה פנימה בלי מאמץ
וחיה בחיקו.
זה היה העולם שבו רקדה נפשה מבלי להזדקק לדבר נוסף.
וכשבגרה וירדה השכחה היא טיפסה אליו רק בחלומה,
בלילות עת הייתה חופשיה.
התשוקה התעוררה בה בבת אחת
לטייל בו, לספוג כל שתוכל.
את לא צריכה להספיק כלום אמרה לה הקטנה
אלא רק להסכים להיכנס.
השער תמיד פתוח.
היא נשמה עמוק
עיניה נעצמו לרגע קט.
תתעוררי היא שמעה אותה שוב,
תפקחי את העיניים.
היא פקחה....
ומצאה עצמה מתחת לעץ
מביטה אל הסולם הישן שמולה
שרגליו על האדמה וראשו בשמים.
מחייכת.
וקולה של הקטנה בתוכה
ברוכה השבה היא לחשה.
בואו איתי היא לוחשת לכם
יש לי סיפורים רבים להראות לכם
עולמות שלמים.
בואו.
אורנה שיר בן דוד ב- 10/12/2020 
