הספר הסיפור והמספר - מסר לאחר המסע לקרקוב  

 

 

21.01.19

אהובה ויקרה מאד

אנו העתיקים המלווים את דרכך,

אנו הרואים את יופיך, יופייכם מבעד לאותם צעיפי הסוואה.

רואים אותו האור הקורן מכם אשר שום צעיף אינו יכול להסוותו.

 

ונעתם אל עבר המסע השני שלכם.

איננו מדברים על אותם מסעות הכנה אשר עשיתם לפני אותו המסע בהרי האטלס, שכן אותם המסעות נועדו ליצור עמודי תווך אשר יחזיקו את אותו ההיכל אשר נבנה מעליו.

היכל אשר אנרגטית מהווה מיכל עצום אשר לתוכו נארגה ונמסכה אותה אנרגיה המאפשרת לשוהים בינכם לבצע השינוי.

ומחויבים וחתומים אתם עצמכם על אותו השינוי.

 

שכן כיצד יגיעו וינועו ההולכים אתכם אם אתם עצמכם אינם יכולים להכיל זה השינוי הדורש הסרת הדמויות אשר למדתם להיות.

 

ואכן רואים אנו את אותם אשר שרדו ומחזיקים הם את אותו המבנה בלבם מעצם מחויבותם להתעלות מעל אותה נקודת קיום ותפיסה אשר ניהלה את חייכם עד כה.

 

ומשנוצרו אותם תומכים יצאתם אל מסע בניית המשכן האישי בהרי האטלס.

שכן המשכן הכללי מוחזק ע"י האנרגיה של אלו אשר לקחו בעלות על משכנם האישי.

ויחדיו, פותחים אתם לבכם ומשכנכם אל הבאים בצל קורתכם על מנת אף הם יחזקו המשכן האישי בקירבם אשר יהווה הבית המתוקן לאותו ניצוץ נשמה אשר לכם....

כנאמר:" ובניתם לי משכן ושכנתי בתוככם ".

 

ניצוצות של אור.

ניצוצות של אור הבורא הנכם.

והפעם פגשתם את אותו כאב עמוק אשר עיצב את חייכם.

ואשר יצר כאב ועצב רב בכם.

 

לכל אחד יש סיפור כפי שאומרת זו הכותבת.

וסיפור צריך מספר

וסיפור צריך סופר.

וסיפור צריך שחקן ראשי ושחקני מישנה.

וסיפור צריך עלילה וזירת התרחשות.

והסיפור לעיתים יהיה כתרילוגיה או יותר שכן לעיתים דרכו ניתן לראות השתלשלות גנטית משפחתית, דורית.

 

אך בעיקר צריך הסיפור דמות אשר מסכימה לחלוטין להזדהות עם פצע אשר כשל בהגלדה.

ואין ריקמת חיבור אשר הצליחה לאחותו

 שכן בכל פעם עת אותו הערך העצמי יורד תחוו שוב קריעה באותה רקמה המחברת את כולכם לאחד.

תחושו נפרדים.... ואותו הפצע ישתלט על מחשבותיכם, רגשותיכם ותחושותיכם,

וכגודל עוצמתו כך תברא מציאות החיים שלכם.

שכן אותו השילוש (רגש מחשבה ותחושה) הינו העט אשר מציירת את הסיפור לכדי מציאות.

 

והייתם בזה המסע בין דברי הכותבת ובין דברי הדוברת,

והייתה עיסת הדמות אשר קרשה,

אותה אתם בניתם ואחזתם בה,

ניצפית במראה אשר התבוננתם לתוכה,

והיו לבבות חבריכם והתנהגותם כמראה שניה לכם.

והוצף הכאב, וניגלו הפרדיגמות,

וקבלתם ההזדמנות לגאול עצמכם מאותו הסיפור, מאותה ההולוגרמה אשר אחזתם בה מאז הייתם עוברים ברחם אמכם.

 

ונדרשה אותה ההולוגרמה על מנת המספר יספר סיפורו עת המסך התרומם וסרט חייכם התחיל מרגע בקעתם מרחם אימכם.

 

ולמדתם בזה המסע שאין צורך בירידת המסך ולידה פיזית מחודשת על מנת ישתנה זה הסיפור.

 

כל הנדרש הוא פתיחת דף חדש בספר חייכם.

והעט (תחושות מחשבות ורגשות) האחוזה בידכם יכולה בהינף קולמוס לכתוב סיפור חדש.

 

עת תבינו ששפיטה מולידה קורבנות ומעצימה את הפצע.

ויוצרת קריעה ברקמת החיבור האנושית המחברת בינכם לכדי אחד- אחדות.

 

והכרת תודה לעומתה יוצרת אותו מבנה רגשי אשר מניע תדר מתוך לבכם הבורא מציאות של עוצמה מתוך אותו הניצוץ אשר בא לעולם להשפיע מהותו ולתת מתנתו....ויוצר אחדות.

 

ויודעים אנו שמעורר זה הידע את תת המודע אשר לכם ואין הוא פשוט כלל ועיקר שכן דורש הוא הסרת הצעיף מעל הליבה,

צעיף הכסות שלמדתם להיות מול הדמויות האחרות בחייכם.

אשר הפעיל אותם ואפשר לכם לעיתים לקבל רצונכם, להשביע רעבונכם הרגשי או להפך העצים הכאב ויצר הריחוק.

 

ולמדתם שהדחקה, הכחשה, אשמה, דחייה, בושה ונפרדות, הינם גישות שונות לחוסר ערך ואהבה עצמית אשר אינספור ספרים נכתבו עליה, ואין ספור מטפלים פצועים מנסים לשדל האחרים לרפא את פצעיהם.

 

אין מנוס יקרים מלבד ההכרה באותו הפצע וריפויו ביד מלטפת באהבה,

אהבו את הכאב ואת המכאיב

שכן הם נוצרו כדי להציף הסיפור על מנת תבחרו לשחררו.

ובכל פעם עת כעס או אכזבה יעלו ויצרו תגובה על בימת המשחק קודו קידה בפני השחקן העומד מולכם והודו לו על שהראה לכם את הצעיף שיש באפשרותכם לשחררו כעת.

 

הידעתם שיפיפיים אתם במערומיכם.

ואל תכחישו עצמכם ואל תתביישו בכם.

שכן כאשר תעשו זאת תצרו הפרדה אשר תגיע מאשמה ולבסוף תיצור הדחקה וחוזר חלילה עד אין סוף.

 

כולכם קשורים האחד בשני,

רקמה אחת כבר אמרנו.

כל אותם הפצעים פוצעים את כולכם אך לכל אחד מכם ייחוד אשר התנדב הוא לרפא.

 

העט בידכם,

הסופר מוכן לכתוב הסיפור,

האם מוכן המספר?

 

מה תכתבו היום יקרים?

ומחר?

איזה צעיף תסירו?

 

והנה זאת הכותבת למדה את צעיף הדיוק שאינו נגמר, אשר שרת את דמות המושלמות,

והייתה כעבד לזו הדמות אשר ספרה לה כל הזמן עד כמה לא מספיקים מעשיה, והרגישה מבויישת ולכן עמלה שוב, ושוב ושוב ולא ידעה מרגוע. והפך המשרת לשליט....

וראתה את הפצע הגלוי בברכה לפני כחודש (נפלתי ונפצעתי בפצע מכוער שלא הגליד) ,

והיה זה בברך עת כרעה היא בפני פחדיה, וספקותיה,

ולא הצליחה להבריא את רקמת החיבור אשר העלתה המוגלה....

והיה פצע הלב נגלה באותה הברך.... ופצע הגאווה במחשבותיה.

 

ועתה הוסר הצעיף והונח בצד,

ויש ביכולתה אם תבחר, להשאירו בצד או ללובשו שוב.

בידיה הדבר, וכך בידכם.

 

ומה תבחרו?

וספרו, ודברו, וחלקו הידע והרגש אשר בכם.

שכן רק כאשר ידובר.... יחשף.... ורק כאשר יחשף יצא מההככחשה, ההדחקה, הבושה, הדחייה העצמית ותחושת הנפרדות.

זו התרופה היחידה אשר לה זקוק לבכם.

 

וכאן אנו נברך אתכם בברכת האור הצמיחה והשגשוג.

אנו העתיקים ואנו אתם.

 

וטוב הדבר וכך הוא.

 

אורנה שיר בן דוד