בתוככי הגן ישב תחת האילן הגדול כותב התסריט
עלה לא נע ולא זע
ציפור לא צייצה השמש עמדה ברום השמיים
רגע של דממה רגע מקודש של בריאה.
כתב וכתב התאים התפקיד לאותה האחת שנעמדה מולו רוטטת בהתרגשות
הזדמנות ניתנה לרדת לגלם ולבטא דמותו למטה.
זמן רב לא יכלה לרדת
טרם הגיעה זמנה.
והכותב כתב....
והתסריט הלך והתעבה.
ושחקנים נוספים נבחרו, על מנת תוכל לגלם זה התפקיד הנכתב במלאות עבורה
והיו הם התומכים נחלקים לתפקידי המשנה.
והלך לחפש שחקנים שימלאו חלקם,
רקמה שלמה אשר האחד שבתוכה קשור בשני .
כל שחקן למד את תפקידו והמתין בסבלנו לעליתו על הבמה,
ובבוא העת הלך לשחק בסרט עם חבריו.
השחקן הראשי רטט מהתרגשות
לרגע לא זכר מהות התפקיד אך ידע שהשורות הכתובות הוטמעו בתוכו
ובכל רגע נתון יעלו בתוכו במדויק,
בדיוק כפי שכתוב בתסריט.
והסרט החל
הוא נכנס בשערים אל הרחבה
חש דחיפה קלה מאחור
האור נדלק ואפלה ירדה.
ושורה אחר שורה עלתה בתוכו
הוא בכה במקומות הנכונים
אהב והתעלס במקומות הנכונים
כעס וזרק חפצים במקום שהיה כתוב ועל מי שהיה כתוב
הלך לעבודה
התחתן
ילד
ומת.
הסרט היה מושלם והוחלט להקרין אותו על המסך הגדול.
השחקן ישב מאחורי הקלעים וצפה בדמות שלו המוקרנת למסך
הוא היה הצפה והחווה.
הוא ראה איך הצופים בסרט מזדהים לחלוטין עם הסיפור והרגשות המוקרנים
הם לא הבינו שהם צופים בצל של השחקן
בקליפה ריקה של דמות - שאפשר לקרא לה מלבוש
כשהשחקן האיר את תכולתה לרגע
ומחר הוא הולך למלא מלבוש אחר, בסרט אחר.
הסרט הוקרן,
האחרים דיברו עליו
אהבו אותו או שנאו אותו
ויחסו לשחקן את התחושות שהם חווים
והיו משליכים אותם עליו.
אבל כולם הבינו שלסרט היה מסר
היה מוסר השכל,
כולם דברו עליו
בחנו אותו ואת משמעותו
על חלק מהם הוא אפילו השפיע עמוקות.
השחקן הצליח להעביר מסר
להיות מודל לתפיסה שהכותב/ היוצר רצה להעביר.
הכותב השתמש במהלך העלילה בדרמה שהוא יצר כדי ליצור תפנית חשובה
כדי שיהיה מוסר השכל לצופים.
הוא הפך את השחקן למשפיע
ובכך הכותב השפיע את המסר שלו דרכו.
ומה קרה לשחקן?
לפעמים השחקן על הסט כל כך התבלבל במהלך המשחק
שבטעות שכח מהותו,
הוא הזדהה עם הסיפור שנכתב במיוחד עבורו
שהותאם למידותיו ממש.
הוא הרגיש כאילו הכותב - התסריטאי כתב את זה במדויק עליו.
וכל עוד נמשך התפקיד שלו והצילומים היו במלואם
הוא חיי בעולם של אופוריה.
הרגיש ככוכב המגלם תפקיד נפלא.
הוא התאהב בדמות והזדהה אתה.
בלילה כשהוא הלך לישון הוא חלם עליה
בבוקר הוא ממש השתוקק להמשיך
הוא שכח לגמרי שזה רק תפקיד
שסופו להסתיים ואז כל אחד יפנה לדרכו,
ואולי….אולי הם יפגשו בפעם אחרת על סט אחר
וישחקו שוב ביחד בסרט חדש.
ותפקידיהם יתהפכו.
הוא גם לא זכר שבסט אחר כשגילם תפקיד של הלך נודד
הוא כאב וסבל את חייה של הדמות ששיחק
שם הוא שנא כל רגע בתפקידו
ייחל לסיום הסרט
שהסתיים לצערו במועדו.
עיוור היה עת שקע כל כולו והזדהה עם תפקידו
אך זו בדיוק הייתה הסיבה ששחקן נפלא הוא היה
ובכל תפקיד ששיחק קיבל אוסקר מיוחד
על כך שהוא הצליח לשכנע את הצופים במסך שאמתי הוא.
וכך הם חיינו
הקרנה של צל הנשמה אל העולם הזה
הנפש שלנו היא השחקן שירד
לבש את מלבוש הגוף לתפקיד הזה
ושכח שהוא רק שחקן.
הגוף הגשמי עדיין זקוק כל הזמן למילוי של אור
הוא מקבל חיות כשיש חיבור המאיר וממלא
בינו לבין הנשמה שממעל.
כשהחיבור נפסק,
קצר קורה , קלקול נוצר והגוף חולה.
או הנפש חולה.
כשהגוף חולה אנו מטפלים פעמים רבות בסימפטום
מנקים, מנסים להשלים את החללים שנפערו….. (מחלה מלשון חלל)
למלא את הבורות שבנפש הגורמים להשתוקקות לא מאוזנת,
לרעב אין סופי שהמחסור שלו יכול להתמלא לרגע קצר
באוכל, קניות, הישגים, מין וכו….
אבל זה רק מילוי רגעי, סיפוק רגעי
שאינו יוצר ריפוי לכאב שבנפש או ריפוי למחלה שבגוף.
והחיפוש נמשך עד לחיבור הפנימי המתגלה מחדש
11.11.2020 אורנה שיר בן דוד
