והגענו לשאלה הגדולה, האם אנו יודעים מתי ללחום ומתי להרפות ולוותר?
אתמול כשבחנו את הנצח שבגבורה התבוננו ביכולת שלנו
לשלוט ולנצח על אנרגיית הגבורה שבנו, אבל זה לא מספיק.
היום נבחן עד כמה אנו יכולים להתמסר - לתת את עצמנו ולוותר על האגו או על
הפחדים והחולשות.
הבעיה הגדולה שלנו היא שאנו מנסים לשלוט בחיים,
לכפוף אותם למה שנכון עבורנו,
לדרכנו,
זה נותן לנו תחושה של בטחון וכוח.
ובכל זאת בכל רגע מחדש אנו מגלים כמה אנרגיה בזבזנו לחינם....
החיים לא ניתנים לשליטה...
האנשים בסופו של דבר לא באמת ניתנים לשליטה,
אתגרי החיים לא ניתנים לשליטה.
ברגע שאנו מסוגלים לקבל את העובדה שלא הכל בשליטתנו
יש לנו יכולת להשתמש באנרגיה שלנו באופן הנכון.
בדיוק כמו העץ ברוח שיודע לכפוף את צמרתו עד אשר הסערה תחלוף,
אחרת אם יישאר בגאוותו, זקוף, הוא פשוט ישבר ממכות הרוח העזות.
לעומת זאת כאשר הוא מתמסר לרוח וזורם איתה הוא משתמש בכוחו באופן נכון.
אין חולשה בהתכופפות הזו אלא עוצמה, זו היכולת לוותר ולהתמסר ממקום של ידיעת הכוח הפנימי. היכולת להודות (=הוד) שאין טעם במאבק הזה....אין את מה לנצח.
גם אנו בני האדם אמורים לדעת להתמודד בגבורה עם מידת הגאווה שבנו,
לשאו את עצמנו תמיד, איזה מחיר אנו מוכנים לשלם כשאנו לא מוכנים להרפות,
מתעקשים על דעתנו, רצוננו, שופטים ומבקרים אחרים בשם הצדק לכאורה (-הצדק שלנו).
במקום להיות בביטול מולם, ובמחויבות כלפי עצמנו.
להיות מסוגלים לוותר על מאבק , להרפות, לשחרר,
להתכופף עם הרוח והאנרגיה ששולחים אלינו אחרים
גם כשאנחנו ממש לא חושבים שהם צודקים.
מלחמות הצדק רחוקות מהאהבה מרחק רב, יש בהן רק רצון לשליטה,
ועלינו לדעת שברגע שבו יכולנו להיות בביטול ולהרפות
התחברנו אל האור שמתחיל להתעורר בתוכנו וזו בעצם תכלית העניין.
ועלינו לעשות זאת מתוך ידיעה שדווקא כששיחרנו והרפנו, השתמשנו בהוד שבגבורה שלנו.
זכרו , אין זה ויתור של חולשה מפחד או מחוסר רצון להתאמץ מול אתגרי החיים אלא בדיוק להפך,
עלינו לחיות מתוך תחושת מחויבות עמוקה, להיות הגיבור במקום הנכון,
זה שמטרתו להיטיב עם העולם, ושם הוא לעולם לא יוותר.
נקודות להתבוננות:
נצח והוד הן 2 הרגלים בעץ החיים שנושאות אותה קדימה. נצח בעלת האנרגיה הזכרית לימדה אותנו כיצד לנהל את אנרגית הכוח והגבורה שבנו. הוד בעלת האנרגיה הנקבית מלמדת אותנו לוותר, להתמסר.
שתי נקודות מבט חשובות.
ספירת העומר נעשית כשבתוכה יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות,
ימים כל כך משמעותיים לעם ישראל, ועל כן היום עת אנו חווים את ההוד שבגבורה , נתבונן כיצד אנו פועלים כשאתגרי החיים מופיעים בפתח דלתנו:
• האם אנו מפחדים ומרימים ידיים בסימן של כניעה?
• האם אנו ערים למצב ויודעים מתי לוותר? • או להפך, האם אנו יודעים היכן לא לוותר ולא לאפשר לאחרים להשתמש באנרגיה שלנו לצורך מלחמות האגו שלהם.
• וכמובן נתבונן באגו שלנו ונבחן עד כמה אנחנו משתמשים בביקורת ושיפוט בשם הצדק הנכון בעניינו?
לפעמים הוויתור שלנו על מאבק או עימות
יכול להראות בעיני האחר כחוסר אכפתיות,
כחולשה,
לא תמיד זה יראה כמקום של חיבור פנימי...לעצמנו,
כמקום שיש בו הודיה על הכרת הכוח שבנו והשימוש בו בתבונה.
מקום המאפשר לאחר להתעמת עם אתגריו ולא להשליך אותם אלינו.
הרי אם נצטרף אליו למאבק לא נהיה שונים ממנו,
והגאווה שבגבורה תנהל אותנו ותביא איתה את הדחף לשלוט במצב או בסיטואציה.
צידה למסע: נרשום ביומן המסע נקודת מבט חדשה:
• עד כמה אנו באמת מחויבים להתגבר על הפיתוי לנהוג על פי האוטומט שבתוכנו?
• נבחן האם אנו יודעים להרפות, לוותר על מלחמה ולכופף את צמרתינו ברוח ממקום של עוצמה?
• הוד שבגבורה מלמדת אותנו את מידת הענווה הכרת התודה וההודיה לעומת יהירות וגאווה
באופן שבו שאנו מתנהלים בחיינו מול עצמנו, מול האחרים ומול הבורא/הבריאה,
היום במיוחד נשאל את עצמנו מהו האופן שבו אני נוהגת? מאיזו מידה אני פועלת,ומה אני צריכה לדייק בתוכי.
התבוננות זו חשובה מאד היא משנה מערכות יחסים !
ועד למחר בו נפגוש את יסוד שבגבורה
אשמח להיות שותפה להתבוננויות שלכם.
היו ברוכים במסעכם ויבורך נתיבכם בשפע של אור, שלווה ואהבה אינסופית אורנה שיר