שעה של חסד, שעת בין ערביים
קרני זהב צבעו את המים
פסים ארוכים מתנצנצים
המים הזמינו אותי לתוכם
לצעוד אל הממשק שביניהם לבין השמיים
אם אגיע אל האופק מה יקרה
האם יש קצה?
ומהו הקצה שלי
מהם השמים והמים שבתוכי?
והיא הגדולה אדומה, מרהיבה ביופיה
לאיטה החליקה
שלווה יודעת את דרכה
בוטחת בעצמה
אין היסוס בה
זורחת את אורה
בלי רצון זולת להאיר
היש לי שמש משלי?
כזו המאירה בנחת כל דבר
אינה מודדת,
מחשבנת,
מתחשבנת?
רק קורנת....
מסלולה ידוע וגלוי
מופיעה ונעלמת אך לא לעצמה
עבורה היא רק קיום
מקיימת תכליתה
כמאור.
כפי שנוצרה ביום הרביעי ממשיכה ונעה
אינה נאבקת על מקומה
חולקת היממה בדממה.
והם השמים והמים מקבלים אותה לחיקם
כל שעת בין ערביים.
אז היא, השמש האדומה,
מצליחה להדחק אל הסדק שביניהם
שם באופק
נעלמת
הולכת להאיר עולם אחר
עולם שבו אין היכן להסתתר מתחתיה.
היש פתח בתוכי שדרכו תוכל להחליק ולזרוח השמש שלי?
להאיר ולגלות בתוכי עולמות חדשים?
ואני זו הצוללת אל עומק המים
נכנסת אל מעמקי נפשי
מבינה שזהו המקום שאליו היא לא יכולה לחדור.
המסתתרת אנוכי?
המים עמוקים
אוצרים בתוכם שקט
רק הלמות לבבי נשמעת בתוכי
וקולות ראשי צועקים
עד שלאט לאט נסוגים
הייתי מוגנת בתוכם מפניה
אך חשופה בפני
פגשתי שם את עצמת רגשותי
חקרתי עולמות ומרחבים בתוכי
ועתה משהוזמנתי
עומדת אני גלויה בתוך המים הזוהרים בקרניה האחרונות
טרם תעלם ותאיר עולמות רחוקים.
מזכירה היא לי
לזרוח
כי הגיע העת לאורי הפנימי
לקרון.
ממעמקים קראתיך השם
שמע את קולי.
ונשמעה בת קול
וזרחה השמש שבתוכי
עת עלתה במזרח
והחל יומי החדש
מחדש.
ובחרתי
ושלחתי קרניי
וזרחתי.
יום שלישי, 1 בדצמבר 2020
