היא עמדה בפינת הרחוב תחת תמרור עצור
הבטתי בה
כחושת גב עם משקפי שמש שחורים שהסתירו מחצית מפניה.
מוזר חשבתי לעצמי, למה היא צריכה ביום גשם זועף משקפי שמש,
ועוד כאלה שצבעם שחור.
שום תו לא נע ולא זע בפניה
כאילו הייתה קפואה
עמדתי לידה
באמת קור נשב ממנה
הבטתי בה בסקרנות
היא הרגישה את מבטי נעוץ בה
מי את, היא שאלה,
סתם אחת, עניתי לה
איך ראית אותי?
לא הבנתי, בהיתי בה.
איך ראית אותי, היא דרשה שוב.
פתאום היא אחזה בידי בחוזקה
לפתה אותה כאילו לא תשחרר אחיזתה לעולם.
תעזרי לי היא לחשה בקול סדוק
במה?
עדיין לא הבנתי, היא נראתה כאילו לא היה חסר לה דבר.
היא משכה אותי לפינה מתחת לערבה הבוכייה שעמדה על שפת הנחל,
אני אראה לך אם לא תסובבי את מבטך מפני,
ברור שהסכמתי.
היא הושיטה את ידה לאט ומשכה את המשקפיים
שני חורים, חללים, היו במקום שפעם זרחו עיניה.
החלון לנשמתה,
היה כבוי
נרתעתי לאחור,
מה קרה לך שאלתי בעדינות,
ככה זה היא אמרה, כשעושים עסקים עם הצד הלא נכון
ופעם אחר פעם מוותרים על עוד פיסת נשמה בעבור תשוקה ריקה של הנפש.
פיסה אחר פיסה עד שכבה הלב
ואתו האור.
החיים.
יש לי כל שחשקתי אך מה זה לחשוק אינני זוכרת.
כשמסרתי את הפיסה האחרונה
נעלמו אתה הרגשות האחרונים שנותרו
ואיתם כאילו נעלמתי מהעולם
לא נשאר אף אחד סביבי ואיתי
הפכתי להיות צל עבורם
ובין הצללים אני
לא חיה ולא מתה.
ומאז מחפשת אני למצוא את זה שיוכל לעזור לי להשיב את הפיסות
את הניצוצות
אתן לו הכל ובלבד שאחזור לחיות
לחוות
להרגיש
לדמוע
לצחוק
לכאוב
נותרתי קליפה ריקה
עם מלבושים רבים
שאף אחד לא רואה את תוכה
כי ריקה היא.
מהו שמך שאלתי,
אינני זוכרת היא ענתה
ירחים רבים אף אחד לא קרא לי.
תחילה נחפש אותיות שמך
ונדליק השמן בתוכן עם פתיל חדש
יתחברו הצינורות
והאור ייזל ממעל לתוכך
וכשידלק האור התוכלי להשיב הניצוצות
בפשטות
או ......שתחזור תשוקתך.
וכך עמדנו מתחת לערבה הבוכייה
בקור המקפיא
כשקרניים חמימות של תקווה חמלה ואהבה נעו מליבי
וחיפשו אחר המקום בו היה ליבה.
אורנה שיר בן דוד ב- 29/11/2020
