הוא הושיט לה את ידו והיא נגעה בעורו החלקלק והקר מקווה שידה החמה תשפיע עליו, מתעלמת מהסכנה.
המילים שלחש היו כמו יין משכר היא לא שמעה את השקר החבוי בתוכן.
הוא ידע בדיוק לאן לשלוח את חיציו לבטנה הרכה לליבה הכמהה לאהבה, לשלווה.
אך לא תפוח מעץ הדעת הוא נתן לה כדי לפקוח את עיניה,
אלא מי תרעלה מי תעתוע, מקסם שווא
שאטמו את עינה מראות
את אוזניה משמוע
ולפתו את ליבה מלחמול.
הוא הניח חלונות אטומים על תודעתה. בכל פעם שנתן לה טיפה היא הרגישה כמרחפת
שיכורה מתחושה של עוצמה,
של חכמה.
כל משאלות ליבה להיות משהו או מישהו אחר
התעוררו בכל פעם שפתחה את מערת פיה והושיטה את לשונה.
עד שהייתה מכורה....תלויה בשיקוי כדי לקיים את חייה.
והוא המשיך לכרוך ולהדק אחיזתו בצווארה.
אטומה הייתה לחלוטין, ולא הבינה כי הפכה להיות טמאה. היא סגדה לכוח ולעוצמה לרכוש ונראות חיצונית לשליטה, רחקה ממהותה הבראשיתית, מאור האינסוף.
היא החלה לתעות בדרך, עיני הלב שלה נעצמו. יורדת הייתה במדרון התלול לא נותר בה דבר נאצל, לא ידעה היא עוד להבחין בין טוב לרע, מכורה הייתה לעשייתה בלבד לבניית עוד ועוד מבנים ופירמידות לאלילים להם השתחוותה.
היא אחזה תמיד בידה את שיקוי הקסם נהנית ללגום ממנו טיפה ולראות כיצד היא נעטפת ונעלמת בתוך אבק של תעתוע, מביטה במראה שמולה ומתענגת על דמותה המדומה הניבטת ממנה, שוכחת לרגע את תחושת קטנותה המפוחדת עד שהקסם מתפוגג.
ככול שחלפו השנים כבר לא יכלה להתחיל את יומה בלי אותה הטיפה
שצבעה את עולמה בצבעים זוהרים לכאורה.
כבר שכחה כיצד היא עצמה נראית בגלל חוסר ההזנה מאור האמת.
לא הייתה מוכנה להביט בעורה שבגר וכחש
בשערה שהידלדל בזויות פיה שהיו מרירות.
היא התמכרה לדמויות הזוהרות שהיו צצות מתוך חלומותיה בעולמה המדומיין.
והוא חלקלק העור והלשון, יצר מסך של אשליה בינה לבין האמא הגדולה
עשן שחור וסמיך שכיסה את השמים של מעלה. ויום אחד זה קרה, הקסם לא עבד יותר, היא הרגישה כאילו חבטו בבטנה ליבה קפא מפחד.....
מסך העשן החל להתפוגג ושמי התכלת הזכים נגלו
האור שבקע היה עז ומסנוור
והיא עצמה את עינה בחזקה
מסרבת לראות את המראות.
עם השנים התרחב התעתוע והוקרן לכל דבר אליו כוונה את עצמה, לאנשים שראתה, לדיבורים ששמעה, לדברים שנעשו סביבה.
הכל נמרח במראות של כזב.
עולם של אשליה
החלום הפך עצמו למציאות חייה. היא התהלכה ישנה בעולם מדומיין.
ועת המסך הורם ללא רצונה היא החלה לצרוח מבועטת הרגישה כאילו גוררים אותה לתוך מציאות אפלה לא הבינה בכלל שהגיע העת להתעורר. שהיא חייתה בתוך תעתוע שהיוצרות התהפכו....
עולמה היפה לכאורה התמוטט והיא קרסה איתו.
כל המבנים שהאמינה שהם קיימים נעלמו. כל אלו שהיו עמודי התווך והחזיקו את העולם האשליתי הזה נעלמו אף הם.
היא ניסתה לינוק עוד טיפה מהבקבוק שהתרוקן.
אלם
העלם התפקחות
היא צווחה את זעקת ההתעוררות
כתינוק שנולד
מחדש ונשם את נשימתו הראשונה
נשמת כל חי.
ומה עושים עכשיו???
היא בהתה
ושלחה את ידה הקרה ליד החמימה שהושטה לה באהבה וחמלה. בואי....את לא לבד.
